לפני מספר חודשים פורסם באתר "הארץ"
מאמר נגד דף הפייסבוק When She Works. הנשים
שמאחורי דף הפייסבוק כבר הגיבו למאמר המשמיץ, והוכיחו שוב שעובדות מין יכולות לדבר
בשם עצמן. עיתון "הארץ" מעדיף להשתיק אותן, והמאמר נגד דף הפייסבוק
היה רק חלק מקמפיין ממושך שלו נגד עובדות מין.
מיטב הכותבות הקבועות בעיתון מתגייסות
בשיטתיות למערכה. השלב הראשון הוא הפצת סטריאוטיפים מכוערים, כדי שיהיה ברור שעובדות המין הן יצורים חסרי ישע שאין סיבה להקשיב להן.
נתון מופרך שאין אף מחקר שמגבה אותו, כל המחקרים
מראים נתונים אחרים לחלוטין, ואפילו שורדות זנות אומרות שאי-אפשר
לקחת אותו ברצינות. ב"הארץ" דווקא כן לוקחים אותו ברצינות.
"מחקרים מראים ש-90%-70%
מהנשים בזנות עברו התעללות מינית בילדותן" (אמילי מואטי, רוית הכט, צפי סער)
אין אפילו מחקר אחד
שאומר את זה.
כשח"כ אנסטסיה מיכאלי טענה כי "רוב
ההומואים זה חבר'ה שעוברים חוויה מאוד קשה של הטרדות מיניות מגיל צעיר מאוד וזה
הולך ומידרדר הלאה", בעיתון "הארץ" ביקרו אותה בצדק. משום מה, כאשר מדובר
בעובדות מין, לעיתון "הארץ" אין בעיה להפיץ עליהן את אותו נתון חסר בסיס.
"שלושים לקוחות ביום",
"עשרים גברים ביום" (רוית הכט, אמילי מואטי)
הממוצע, גם במחקר הבעייתי של משרד
הרווחה וגם בכל מחקר בינלאומי, הוא לא יותר מחמישה-שישה לקוחות בלילה.
"מחלות מין, תוחלת חיים
קצרצרה" (צפי סער)
צפי סער תומכת במודל השבדי, שבמסגרתו המדינה מתנגדת לחלוקת קונדומים לעובדות מין, והמשטרה מחרימה לעובדות מין קונדומים כדי להוכיח שהן עובדות בזנות. כלומר, צפי סער
תומכת במודל שמונע מעובדות מין להתגונן מפני מחלות מין, ואז טוענת שעובדות מין
חולות במחלות מין.
למעשה, במדינות שבהן הזנות חוקית, עובדות
מין אינן
סובלות ממחלות מין יותר משאר האוכלוסייה, אבל זה לא מפריע לעיתון להפיץ
עליהן סטיגמות מהסוג הזה.
*
המטרה בהפצת הנתונים אינה רק
להטעות את הקוראים; המטרה המרכזית היא השתקת
עובדות המין. אם עובדת המין הממוצעת עברה התעללות בילדותה, התחילה להיאנס בתשלום בגיל 14, מקבלת עשרות לקוחות ביום וסובלת מהפרעות נפשיות, קל לטעון שאין לה שיקול
דעת ואין טעם להקשיב לה, ואפשר לקדם על גבה את המודל השבדי. ואיך העיתון מקדם את
המודל? בעזרת נתונים מוטעים לא פחות מהסטריאוטיפים שהוא מפיץ.
"מספר הנשים העוסקות בזנות
בשוודיה ירד בשני שלישים" (מאמר
מערכת, ורד לי)
הירידה נכונה לזנות הרחוב בלבד. לעומת זאת, מספר מודעות הפרסום באינטרנט עלה מ-307
ל-6965 מאז שנת 2006, ושאר סוגי הזנות מעולם לא נבדקו.
"המודל השבדי אינו מפליל את
עובדות המין" (מאמר
מערכת)
מהגרות שעובדות בזנות בשבדיה מגורשות
ממנה. מצבן של עובדות המין המקומיות אינו טוב בהרבה: אסור
להשכיר דירה לעובדות מין, ומשטרת שטוקהולם מוודאת
שבעלי דירות יזרקו עובדות מין לרחוב; נשים שעובדות ביחד נחשבות לסרסוריות;
עובדות מין נתבעות
על-ידי מס הכנסה על העלמת מיסים; עובדות מין נשאיות HIV מופללות
על הפצת המחלה, ועובדות מין שמשתמשות בסמים מאושפזות
בכפייה; ילדיהן של עובדות מין נלקחים
מהן על-ידי שירותי הרווחה;
ובני זוג או סתם שותפים ושותפות לדירה נחשבים לסרסורים. למעשה, הדרך היחידה של
עובדות מין להתחמק מההפללה היא לעבוד ולחיות ברחוב.
עיתון "הארץ" מעולם לא התייחס להיבטים
הללו של המודל השבדי, והעדיף לטעון שהמודל השבדי אינו מפליל את עובדות המין. אפשר
לתהות מדוע הוא מסתיר את האמת.
מאמר המערכת הנ"ל נכתב ככל הנראה
על-ידי ורד לי, שמנהלת בלוג שנאה נגד עובדות מין. לדוגמא, היא מציגה נאום של סימון
האגשטרום, מפקד יחידת הזנות של משטרת שטוקהולם, וכותבת: "אני
מייחלת ליום שבו שוטרי משטרת ישראל ידברו באופן הזה על תופעת הזנות ועל הפללת
לקוחות ואכיפת החוק". האגשטרום מתגאה בנאומו שהוא וחבריו עוקבים
אחרי עובדות מין, צופים על דירותיהן, מאזינים ליחסי המין שלהן ומקליטים את הסאונד.
הוא מכריז שעובדות מין אינן יכולות לרדת למחתרת, כי הוא ימצא אותן בכל מקום
שבו יתחבאו. בראיון
אחר הוא מספר שהוא מוודא שבעלי הדירות שלהן יזרקו אותן מהדירה. בספר
שכתב הוא מתאר איך הוא מציץ לעובדות מין, פורץ לדירתן בזמן שהן מקיימות יחסי מין, מאיים עליהן ומכריח אותן להגיע לתחנת המשטרה. זה האיש שוורד לי רוצה
ששוטרי ישראל ידברו כמוהו.
לי ממשיכה גם את הקו המערכתי של הפצת
נתונים שגויים:
"המודל השבדי מעביר את הקלון
החברתי מהאישה בזנות אל הלקוח"
עובדות המין בשבדיה מתלוננות שהחוק חיזק
את הסטיגמה נגדן, וממשלת שבדיה אף מכריזה במפורש שזאת אחת ממטרות החוק.
"תופעת הזנות הולכת ומצטמצמת
בשוודיה מדי שנה"
בין 2006 ל-2014, מספר מודעות הפרסום
באינטרנט עלה כאמור מ-304 ל-6965. משטרת שבדיה מדווחת גם שמספר מכוני העיסוי
התאילנדי בשטוקהולם עלה מ-90
ל-250 בין 2009 ל-2012. אפילו סימון האגשטרום כותב בספרו שיותר ויותר גברים צעירים צורכים זנות.
"התמיכה הציבורית בחקיקה
מתרחבת"
התמיכה הציבורית בחוק בכלל ירדה מאז
כניסתו לתוקף, אם כי לא בצורה משמעותית, מ-75%
ב-1999 ל-72%
כיום. ורד לי מעדיפה גם להתעלם מהעובדה שבאותם מחקרים, 60% מהנשים בשבדיה דורשות
להפליל את עובדות המין עצמן.
"החקיקה צמצמה את מספר צרכני
הזנות באופן משמעותי"
לאף אחד אין מושג מה השפעת החוק על מספר
צרכני הזנות, מאחר שגברים צעירים מסרבים
לענות לסקרים בנושא. ממשלת שבדיה עצמה מודה
שאין מספיק נתונים כדי לקבוע אם היתה השפעה, והסקרים הלא אמינים שנערכו בנושא מראים בכלל על עליה
בשיעור צרכני הזנות מאז 1999.
"מאז כניסת החוק לתוקפו
המשטרה ורשויות הרווחה בשוודיה לא מדווחים על עלייה בשיעור האלימות כלפי הלכודים
בזנות"
עובדות המין בשבדיה לא יכולות לדווח
למשטרה על אלימות כלפיהן, מפני שהמשטרה תגרש אותן מהמדינה או תזרוק אותן לרחוב
(אפילו השרה שיזמה את החוק הזהירה שהמשטרה תגרש מהגרות שיפנו אליה). הן לא יכולות
להתלונן לרשויות הרווחה מפני שאלה ייקחו מהן את ילדיהן. אבל ורד לי מעדיפה לשסות
את המשטרה בעובדות המין, ואז לחגוג את העובדה שהן לא מעזות לדווח למשטרה על אלימות.
בכלל, ורד לי מצטטת במאמריה שוטר שבדי,
אקדמאי שבדי ופקידי ממשלה שבדים, ואפילו לא עובדת מין שבדית אחת. אולי בגלל
שבניגוד לטענותיה, 87%
מעובדות המין המקומיות בשבדיה לא רואות בעבודת מין אלימות מגדרית נגד נשים, 81%
אומרות שעבודת מין היא סוג של עבודה, ורק 11%
אומרות שהפללת הלקוח חיובית מבחינתם. אפשר לתהות אם גם עיתונאים שבדים, שכותבים על
מצב הפלסטינים בישראל, מקשיבים רק לפקידי ממשלה ישראלים ולא לפלסטינים עצמם.
כמו שעיתון "הארץ" וכותבותיו
מסרבים להקשיב לעובדות מין שבדיות, כך הם מסרבים להקשיב לעובדות מין ישראליות. במקרים המעטים
שבהם העיתון העניק
את זכות הדיבור לעובדות מין, מאמריהן תמיד הוצגו בתור דעה, בניגוד לנתונים
העובדתיים לכאורה שהציגו מאמר המערכת והכותבות הקבועות בעיתון. נראה שבעיתון
"הארץ", שמציג את עצמו כתומך בזכויות נשים, עובדות מין אינן נחשבות
לנשים, ובוודאי לא לנשים שצריך להקשיב ולהאמין להן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה