יום שבת, 21 באפריל 2018

מחוץ לחוק

כל פמינסטית אנטי-ממסדית יכולה לספר על האלימות והסטיגמות המופנות כלפיה. זה המחיר שנשים חתרניות משלמות על חוסר ציות לממסד ולנורמות החברתיות. זה גם המחיר ששילמו עובדות מין בארה"ב מאז תחילת המאה העשרים. הן היו חתרניות מדי, עצמאיות מדי, חצופות מדי. הן היו פמיניסטיות מדי.

ארה"ב הקפידה על הפרדה גזעית; זונות התחברו עם גברים מכל הגזעים. החברה לימדה נשים שהן אמורות להישאר במרחב הפרטי; זונות נסעו ברחבי המדינה וראו בעצמן "נשים ציבוריות". הפוריטנים דרשו מנשים להתחתן, ולא היתה להן זכות חוקית לסרב לשכב עם בעליהן; זונות חיכו עם החתונה שלהן עד גיל מאוחר והתגרשו בתדירות גבוהה. המדינה אסרה על שימוש באמצעי מניעה; הזונות המשיכו להשתמש בהם ועודדו את המשך הייצור המחתרתי שלהם. החוק קבע שמין אוראלי אינו חוקי; זונות ביצעו וקיבלו מין אוראלי. עסקים ומפעלים הציעו לנשים משכורת ממוצעת של שבעה דולר בשבוע; זונות הרוויחו את זה בלילה אחד. 

החברה אמרה לנשים שהן לא יכולות ולא אמורות להגן על עצמן מפני אלימות; עובדות מין החזיקו רובים וידעו איך להשתמש בהם. "ג'סי יהלום" היימן החזיקה תמיד אקדח בכיס: "אני שומרת את הלקוחות שלי קרוב ואת האקדח שלי קרוב יותר. הוא כבר עזר לי ליישב כמה ויכוחים". קרוליין "קאד" תומפסון הגיבה לאיומי הרצח של בעלה בהצמדת אקדח לראשו עד שהמשטרה הגיעה. כש"אף גדול קייט" הייתה בת 15, היא חבטה בגרזן בגבר שניסה לאנוס אותה והשאירה אותו חסר הכרה. אלינור דומונט ירתה בכמה וכמה גברים בחייה, וגם הצילה פעם עיירה שלמה במונטנה כשספינה עם חולי אבעבועות ניסתה לרדת לחוף. דומונט ירתה לעבר הקפטן שתי יריות אזהרה שחלפו סנטימטרים ממנו. "הירייה השנייה נועדה להוכיח שהראשונה לא היתה מקרית," היא אמרה לו. "אם לא תסובב את הספינה בחזרה לים, הכדור הבא יעבור דרך הראש שלך". הקפטן הבין את הרמז והספינה עזבה את המקום.

הדיכוי המיני, שהיה כה מרכזי בחברה הוויקטוריאנית, לא השפיע על הנשים שעבדו בזנות. האיפור, הריקודים, הלבוש ועיצוב השיער של הזונות, שזכו לקיתונות של בוז במאה ה-19, הפכו לאופנה פופולארית במהלך המאה העשרים. כשעיריית דנבר ניסתה להשפיל זונות וקבעה תקנה לפיה "נשים עם מוניטין רע" יחויבו ללבוש סרט צהוב, הזונות לבשו בהתרסה בגדים צהובים מכף רגל ועד ראש. העירייה הנבוכה ביטלה את התקנה. זונות בסן פרנסיסקו היו כה חסרות בושה, שהן ערכו מצעד שבועי ברחובות העיר. כשבעיר סוויטווטר בטקסס ערכו מפקד אוכלוסין, הזונה המפורסמת ביותר בעיר, ליבי "שן סנאי"אליס, כתבה שמקצועה הוא "אחת שמתעסקת ומתפתלת בחושך".

"שן סנאי" אליס. נקראה כך בגלל חיבתה ל"נובחניות" (סוג של סנאי) והרווח בין שיניה הקדמיות

כמו שהשמרנים חששו, זונות השפיעו על נשים אחרות, שבתחילת המאה העשרים החלו גם הן לעבוד מחוץ לבית, להתגרש ולבלות במועדונים. הפוריטנים האמינו שההתנהגות הזאת קשורה לזנות, ולא משנה אם היא התוצאה שלה או הסיבה לה. מבחינתם, נשים היו אמורות לחיות בצנעה בבית ולטפל בבעליהן ובילדיהן. מחקר של ועדת המוסר במסצ'וסטס קבע: "כל הזונות סובלות מהתסמינים של רפיון דעת: חוסר המוסריות, הנועזות, האנוכיות, הריקנות, תאוות הפרסום, חוסר הבושה, הרצון להנאה מיידית בלי התחשבות בהשלכות. הן אפילו לא מעמידות פנים שהן אוהבות את ההורים שלהן!" 

חברות ארגון הנשים W.C.T.U. בקליפורניה הגיעו לבורדלים באוקדייל כדי לשכנע את הזונות להתפלל איתן ולעבור לגור במיסיונים. הזונות לעגו להן וצחקו עליהן, "אתן רוצה להפוך אותנו לילדות טובות?" נשיאת ארגון "נשות ההצלה של דרום קליפורניה" פגשה לדבריה 15,000 זונות, והצליחה לשקם רק אחת: "אני מאמינה שהן אוהבות את החיים האלה. הן לועגות לרפורמיסטיות ובועטות אותן החוצה אם הן לא עוזבות לבד". לאחר כישלון מאמצי ה"שיקום", חברות הארגון הורו למשטרה לעצור את הזונות ולגרש אותן מהמחוז.

ארגון נשים בסן פרנסיסקו הביא לסגירת מועדוני הריקודים באחד הרובעים בעיר. הסגירה הפכה את הרקדניות למובטלות. הארגון פתח עבורן משרד תעסוקה, אבל רק שלוש מהרקדניות הסכימו בכלל לדון בהצעות עבודה אחרות. אחת הרקדניות שלחה לארגון מכתב: "אולי לא שמתן לב שרובנו צעירות, טובות מראה, משכילות ומטופחות. אנחנו מחזיקות בתים בשבילנו ובשביל קרובי משפחתנו. אנחנו לא חסרות מוסר, אנחנו משתמשות בהכנסה שלנו כדי לקנות בתים משלנו. אני לא חושבת שמישהי מאיתנו תסכים לעבוד במטבח".

שלוש-מאות עובדות מין יצאו ב-1917 להפגין בסן-פרנסיסקו נגד הפללת הזנות. כשאקטיביסטית נגד זנות שאלה אותן מה דרוש כדי שיפסיקו להיות זונות, אחת מהן ענתה לה: "25 דולר לשבוע".

כל זה כמובן לא מצא חן בעיני החברה הפוריטנית. נוצרים ופמיניסטיות לבנות החלו לפעול נגד הזנות. השלב הראשון היה בהלת "העבדוּת הלבנה", הצפת התקשורת בסיפורים סנסציוניים על סחר בנשים, שכיום ידוע שהיו ברובם הגדול מופרזים. השלב השני היה חקיקה. בין 1909 ל-1917, 31 מדינות העבירו חוקים לסגירת מבנים שמשמשים "למטרות לא מוסריות", ורוב המדינות אסרו על קיום בורדלים. הממשלה הפדרלית חוקקה ב-1910 חוק נגד מעבר של נשים ממדינה למדינה "בכוונות לא מוסריות". מספר מדינות בנו מוסדות לחינוך מחדש, שבהם הזונות לשעבר נאלצו ללמוד עבודות נשיות מסורתיות כמו תפירה, ניקיון ובישול (מוסדות כאלה קיימים בארה"ב גם היום). 

החוקים החדשים הבריחו את הזונות לרחובות, שם המשטרה עצרה אותן. ללא ההגנה של המאדאמיות ושל הבתים הבטוחים, לא נותרה לזונות ברירה מלבד לפנות לפושעים גברים שיגנו עליהן. הסרסורים השתלטו על תעשיית המין, והכוח הכלכלי של התעשייה עבר לידי הגברים. זונות נעשו מטרה קלה לסרסורים, למשטרה ולפשע המאורגן. וגם לפוליטיקאים: שתים-עשרה מדינות חוקקו חוקים לעיקור כפוי של "פושעים", "סוטים", אידיוטים" ו"רפי שכל". זונות נחשבו למי שמתאימות לכל ארבע הקטגוריות. בין 1907 ל-1950, כארבעים אלף נשים אמריקניות עברו עיקור בכפייה, רובן בעוון מכירת מין.

כך ארה"ב פגעה בנשים האנטי-ממסדיות שעבדו בזנות, למען יראו וייראו שאר הנשים, שימשיכו לשרת את הגברים ואת הממסד כמו נשים טובות.

_______________________________________________________________________


בעשורים האחרונים לעובדות המין נמאס והן החלו להתארגן. האינטרנט והרשתות החברתיות הרחיבו עוד את פעילותן. אי-אפשר להתעלם מהן יותר. ושוב, בדיוק כמו לפני מאה שנה, ארגונים נוצריים ו"פמיניסטיים" פצחו בקמפיין נרחב בתגובה. ההיסטוריה חוזרת: בשלב הראשון הופצו נתונים מפוברקים על סחר בנשים, והשלב השני הגיע החודש באמצעות חוק פדרלי חדש, לכאורה נגד סחר בנשים ולמעשה נגד חופש הביטוי של עובדות מין באינטרנט. הממסד, הדת הממסדית והפמיניזם הממסדי ממשיכים את המלחמה בנשים פמיניסטיות שאינן מוכנות לשרת אותם.


עובדת המין מדליין מרלו

_______________________________________________________________________

הרשומה התבססה על שני ספרים:

The Lost Sisterhood: Prostitution in America, 1900-1918 / Ruth Rosen
A Renegade History of the United States / Thaddeus Russell

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה