היינריך הימלר היה מודאג: עובדי הכפייה במחנות הריכוז היו חלשים ומותשים ולא עבדו כמו שצריך. האפשרות לשפר את תנאי החיים שלהם לא באה בחשבון; הימלר העדיף לשפר את התפוקה שלהם באמצעות הצעת תמריצים לעובדי הכפייה המצטיינים. חבילת התמריצים שלו כללה תנאי מאסר משופרים, תוספות מזון, בונוסים כספיים, טבק, ותמריץ אחד שנשמר ל"אסירים בעלי הישגים יוצאי דופן" בלבד: ביקור בבורדל (Bordellbesuch). בורדלים כאלה הוקמו בעשרה מחנות ריכוז.
התוכנית המקורית של הימלר היתה לגייס
למכוני הריכוז האלה זונות לשעבר, בהנחה שהניסיון שלהן יעזור להן בתפקיד ושלגברים
לא יהיו ייסורי מצפון איתן. אבל לא
היו במחנות הריכוז מספיק זונות לשעבר כדי למלא את כל מכוני הריכוז, לכן החלו לגייס
גם נשים אחרות מתוך המחנות. למרות הרצון לבחור נשים גרמניות בלבד, היו ביניהן גם פולניות, צרפתיות,
רוסיות, צ'כיות וצועניות. יהודיות לא התקבלו.
הנאצים הקפידו על מראה חיצוני
"אטרקטיבי", כלומר נשים שעדיין לא סבלו מתת-משקל ולא איבדו את שיערן
ושיניהן במחנות. ד"ר שידלאוסקי, הרופא הראשי במחנה ראוונסבריק, סיכם את
הדרישות: "הנשים חייבות להיות צעירות, עם מראה חיצוני טוב וניסיון קודם ביחסי
מין מחוץ לנישואים". קציני ה-SS נהנו
להצעיד אותן ערומות ולבחור את המתאימות ביותר.
אחת הנשים ש"התנדבו" לעבוד
במכון, אורסולה קראוזה, אמרה בפשטות: "חצי שנה בבית זונות עדיפה על חצי שנה
בראוונסבריק". היא ידעה שהתנאים במחנה הריכוז ראוונסבריק, שממנו גויסו רוב
הנשים, היו מחרידים. עבודת פרך בימים, צפיפות קשה בלילות, חרדת הישרדות יומיומית
וזוהמה מחרידה. במכונים היו לנשים שירותים פרטיים וחדרי אמבטיה, הן קיבלו מזון
איכותי, לא נאלצו לעבוד בחוץ ונהנו משעות פנאי רבות. אישה נוספת הסבירה:
"בראוונסבריק הייתי נשברת בתוך זמן קצר. זה היה ברור לי. אז התנדבתי
לכאן". הנאצים גם הבטיחו להן שיקבלו שכר על עבודתן ויזכו בשחרור מוקדם,
הבטחות שלא מומשו.
לוטי, אישה הולנדית שנכלאה
באושוויץ, סיפרה מדוע "התנדבה" לעבוד במכון: "באושוויץ שלחו אותנו לעבוד ביחידת
ביוב זוועתית, בתוך רפש ומים בגובה הברכיים. היינו צריכות לחפור תעלות ליד
המשרפות, כדי שהם יוכלו לזרוק לתוכן את האפר. לא רק העבודה היתה קשה, גם הריח
הנורא של העשן. רק לראות אותו – הוא היה כל כך סמיך ושחור, נראה כאילו הוא לעולם לא
ייעלם. בכל פעם שהרמת את הראש למעלה וראית אותו, חשבת לעצמך, 'עוד שבוע, עוד חודש,
ואז יגיע תורי'. ממש יכולתי להרגיש את זה. הרגשתי את עצמי עולה בארובה מעל הגג
ונעלמת לאט לאט, עד שלא יהיה לי שום זכר. אף אחד לא יידע שפעם הייתי בחיים.
הייתי בת 18 ולא רציתי למות. אני יודעת,
אף אחד לא רוצה למות, אבל אולי אני לא רציתי למות אפילו יותר מאחרים. אולי זה
ההבדל. יכולתי להרגיש כמה זה מוטעה להחריד אם אמות בגלל שלא יכולתי לגנוב מרק ולא
היו לי סיגריות להחליף בלחם, בזמן שאנשים אחרים, פחות טובים ממני, שאולי ביצעו
פשעים או ניהלו חיים מרושעים, יצליחו איכשהו לשרוד... מי אמר שאני צריכה לוותר על
החיים שלי סתם ככה? כולם מסביב אספו שאריות מהזבל, מצצו עצמות שאנשים אחרים ירקו,
ואני אמורה לסרב לחיות רק כי מציעים לי את החיים האלה על צלחת מלוכלכת?"
מיד לאחר שנבחרו לעבוד במכון, תנאי החיים
של הנשים השתפרו ללא היכר. הן עברו בדיקות רפואיות וקיבלו לחם ונקניק כדי להתחיל
בשיקום הפיסי. עודדו אותן לשכב בשמש במטרה להשתזף ולהתרענן. במחנה
הריכוז עשו הכול כדי לפגוע בבריאותן; במכון
עשו הכול כדי לשמור עליה. מרגרטה, למשל, נשלחה לראוונסבריק ב-1939 בעוון קשר עם
מנהל מסעדה חצי-יהודי. בקיץ 1943 היא סבלה מבַּצֶקֶת ונאמר לה שהיא לא תוכל לעבוד
במצבה. במחנה היא כנראה היתה מתה, אבל באותו זמן היא נבחרה לעבוד בבורדל של
בוכנוואלד, שבו הבטיחו לה: "אנחנו נחזיר אותך לכושר". במשך כמה שבועות
היא קיבלה אוכל ממטבח ה-SS, כולל
מצרכים נדירים כמו קפה ומרגרינה, עד שחזרה לעצמה והחלה לעבוד במכון. היא
וחברותיה היו האסירות היחידות במחנה הריכוז שעלו במשקל.
בכל ערב הנשים עבדו במשך שעתיים וקיבלו ארבעה עד שמונה גברים,
שלכל אחד מהם הוקצבו 20-15 דקות. יחסי המין המותרים היחידים היו בתנוחה
המיסיונרית. הגברים עברו בדיקת מחלות מין וקיבלו זריקה לפני שנכנסו לחדר. הנשים
קיבלו זריקות בתחילת ובסוף כל יום, כדי למנוע הריונות ומחלות מין. הן לא עבדו בזמן
מחזור, אם כי לרובן לא היה מחזור בגלל הזוועות שעברו במחנה. לא היתה מדיניות קבועה
בקשר לנשים שנכנסו להיריון – חלקן הוצאו להורג וחלקן עברו הפלה ויכלו לחזור לעבוד.
לעומת זאת, מי שנדבקה במחלת מין נשלחה בחזרה למחנה הרגיל, שמשמעותו מוות ודאי.
בין המבקרים במכון לא היו רק אסירים מצטיינים.
הנאצים ראו במכונים "מעבדה מינית", והכריחו אסירים הומוסקסואלים לשכב עם
הנשים במטרה "לרפא" אותם. הנס הגר, סטודנט וינאי שנעצר ב-1939 בעוון
הומוסקסואליות ונשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן, סיפר ש"תוכנית הטיפולים"
שלו כללה ביקור שבועי במכון הריכוז:
"הכריחו אותנו להופיע שם כל שבוע
כדי 'ללמוד' את הנאות המין השני... איך אני אמור ליהנות, כשהבחורה האומללה מרימה
את הרגליים שלה וקוראת, 'נו, מהר, נו כבר' כדי שהיא תוכל לסיים עם זה כמה שיותר
מהר, במצב שבטח היה כואב בשבילה בדיוק כמו בשבילי? ועוד כשאני יודע שאנשי ה-SS מרגלים מבעד לחורי ההצצה בקיר. אחרי שהכריחו
אותי לקיים יחסי מין עם הנשים באווירה המחרידה הזאת, נעשיתי רק יותר משוכנע שלעולם
לא אשכב שוב עם אישה."
גם מגברים ההטרוסקסואלים במחנות לא התלהבו מהרעיון. רק
אחוז אחד מתוכם ביקרו בבתי האונס האלה. האסירים הפוליטיים במחנה בוכנוואלד, למשל, החרימו
את הבורדל מפני שחשבו שהוא נועד להשחית אותם. הנאצים ניסו ללא הצלחה להכריח אותם
לבקר בו.
סיפוריהן האישיים של הנשים ממחישים את אומץ ליבן. הנשן ס.
נולדה ב-1914 בהמבורג. בעלה נשלח למלחמה והיא נאלצה לפרנס לבדה את שלושת ילדיהם.
ביוני 1942 היא נשלחה למחנה הריכוז ראוונסבריק בעוון "חברוּת עם
יהודים", והגיעה משם לבורדל של דכאו. היא נתפסה בו מבריחה מכתבים למען
המחתרת, ונשפטה לעשרים וחמש מלקות ובידוד בצינוק. היא שרדה בדכאו עד שחרור המחנה
על-ידי הצבא האמריקאי ביולי 1945.
אירנה פ. נולדה ב-1922 בפולין, בת
למשפחה פולנית-קתולית, ועבדה בתור קצרנית. במאי 1944 היא נעצרה בעוון קיום יחסי
מין עם גרמני, עבירה על חוקי הגזע. היא נשלחה לראוונסבריק, ובאוגוסט 1944 נשלחה לבורדל
של דכאו ומשם לזה של גוזן. היא נשארה שם עד אפריל 1945, אז התמנתה לאחראית על
האסירות במחנה מאוטהאוזן ושרדה את הימים האחרונים של המלחמה. הרשומות
מראות שעד מעצרה באשמת עבירה על חוקי הגזע, היא מעולם לא עבדה בזנות; הפשע היחיד שלה היה יחסים בהסכמה עם גרמני.
קריסטל מ. נולדה ב-1921 וחיה בגרמניה.
היא מעולם לא נישאה ועבדה בתור מוכרת בחנות לפני שנעצרה ב-1942 רק כי היתה צוענייה.
היא נשלחה למחנה ראוונסבריק ב-1942, וממנו הגיעה לבורדל של בוכנוואלד. לא ידוע מה
עלה בגורלה.
הנשים במכוני הריכוז נבדלו מאנשים אחרים
לא רק בהווי חייהן, אלא גם באנושיותן בתקופה לא אנושית. עדויות השורדים מאותה
תקופה מתארות אותן כאמיצות ונדיבות. סם גודשילד היה אסיר יהודי פולני צעיר באושוויץ,
שנשלח לתקן את הגג של מכון הריכוז. הנשים במקום נתנו לו ולחבריו לחם; ג'ק יוניקובסקי היה אסיר דומה, שנשלח לנקות את המכון. הנשים
נתנו לו ולחבריו לחם ואפילו שוקולד; מאייר
שוורץ נשלח גם הוא לנקות את המכון ופגש שם אישה מעיר הולדתו, לודז'. היא הורתה לו
לחכות ליד החלון בשעה מסוימת, ומאז נתנה לו אוכל בכל יום במשך תקופה ארוכה.
קבוצה של שמונה אסירות יהודיות, שהיתה
אמורה להגיע לאושוויץ, הוצעדה יום אחד בטעות לתוך המכון ונאלצה להישאר בו במהלך
הלילה. הנשים במכון הרגיעו אותן, מזגו להן תה, סיפקו להן מזון והבטיחו להן: "כל עוד אתן
איתנו, אתן בטוחות".
_______________________________________________________________________
הרשמה מבוססת על
עבודת הדוקטורט של ג'סיקה אנדרסון יוז: Forced Prostitution:
The Competing And Contested Uses Of The Concentration Camp Brothel
רשומות קשורות:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה