המודל השבדי להפללת לקוחות זנות

לא מעט דעות נכתבות על המודל השבדי להפללת לקוחות זנות, אבל כמעט שלא נכתב מה בעצם הוא אומר. אז מה בעצם הוא אומר?

הפללת הלקוחות: מי שנתפס משלם על שירות מיני, נענש בקנס בשווי חמישים ימי משכורת או במאסר מקסימלי של שנה (עונש מאסר נגזר עד היום רק בשני מקרים).

הפללת מהגרות: מהגרות לא חוקיות מגורשות מהמדינה. במקרה שהן קורבנות סחר ומוכנות להעיד נגד הסוחרים, הן מקבלות אשרת שהייה זמנית לתקופת המשפט ומגורשות אחריו. רק מספר קטן של קורבנות סחר קיבלו אשרת שהייה קבועה.

החוק השבדי קובע שזרים ש"לא מרוויחים כסף בצורה הגונה" מגורשים למדינות המוצא שלהם ואינם מורשים לחזור לשבדיה במשך שנתיים. זה כולל גם את מי שיש להן אשרת שהייה ועבדו בזנות, אלא אם חיו בשבדיה לפחות שלוש שנים. שבדיה מחתימה לפעמים את הדרכון של המגורשות עם החותמת: "לא פרנסה את עצמה באופן הגון" [1].

80% מהנשים העובדות בזנות בשבדיה הן מהגרות. שאר ההיבטים במודל השבדי נוגעים רק לעשרים האחוזים שיש להן אזרחות מקומית.

הפללת עבודה בזנות: החוק אינו מפליל זנות ישירות, אך מפליל את כל האפשרויות לעבוד בזנות. קיים איסור פלילי על השכרת דירות לעובדות מין; נשים אינן יכולות להגיע לבית הלקוח מפני שנאסר על נהגים להסיע אותן, ואינן יכולות לעבוד במלונות מפני שנאסר על מלונות לארח אותן. האפשרות החוקית היחידה לעבוד בזנות בשבדיה היא ברחוב, אבל המשטרה מפטרלת ברחובות ומונעת מהלקוחות לגשת אל הנשים.

אם עובדת מין שוכרת דירה עם בן זוגה ומשתתפת בהוצאות משק הבית, הוא נחשב לסרסור בתור מי שחי על חשבון רווחי זנות. כך גם לגבי נשים שעובדות ביחד באותה דירה.

ילדיהן של נשים שעובדות בזנות נלקחים מהן ברוב המקרים על-ידי שירותי הרווחה, מכיוון שהן לא נחשבות כשירות לטיפול בילדים. במקרה שהן טוענות שהן עובדות בזנות מרצונן בשביל לפרנס את ילדיהן, ילדיהן עדייןנלקחים מהן  בטענה שהן סובלות מתודעה כוזבת.

איסור על נשים מסוימות לעבוד בזנות: נוסף על המהגרות, ישנן עוד שלוש קבוצות אוכלוסייה שהחוק השבדי מונע מהן לעבוד בזנות:

 - מכורות לסמים או לאלכוהול. החוק השבדי דורש שיקום בכפייה למכורים שמסכנים את בריאותם, ומשום שעבודת מין נחשבת לסיכון בריאותי, עובדות מין מכורות מוכנסות לשיקום.

- נשים מתחת לגיל עשרים שעובדות בזנות מוצבות תחת אפוטרופוס.

- נשאיות HIV. החוק הפלילי בשבדיה קובע עונש מאסר לנשאי HIV שמקיימים יחסי מין עם אנשים בלי לדווח להם על מצבם הרפואי. התוצאה היא שעובדות מין נשאיות HIV אינן יכולות לקבל לקוחות, אלא אם יספרו להם על מצבן.

אחת התוצאות של חוק האיידס היא הימנעות של עובדות המין מבדיקות לגילוי איידס, מפני שאם ייבדקו ויגלו שהן נשאיות, הן לא יוכלו להמשיך לעבוד בזנות.

האכיפה המשטרתית: שימוש בשוטרות כסוכנות מדיחות אסור בשבדיה, לכן המשטרה אינה יכולה להפליל בעצמה את הלקוחות וצריכה לתפוס אותם "על חם". האיסור על הדחה לפשע מביא את המשטרה לאכוף את החוק באמצעות מעקב אחר עובדות המין עצמן. השוטרים מתצפתים על דירותיהן של הנשים, וכשלקוח נכנס פנימה הם מאזינים מחוץ לדלת ומקליטים את הסאונד של יחסי המין בתור ראיה. כדי להבטיח את ההרשעה הם אינם מתערבים לפני האקט, ורק במהלכו פורצים פנימה כדי לתפוס את הפושעים על חם. 

אחרי שהפתיעו את האישה והלקוח באמצע האקט, השוטרים נוהגים להחרים לעובדות המין את הקונדומים בתור הוכחה לניהול בית בושת, לאלץ אותן להתלוות אליהם לתחנת המשטרה כדי לתת עדות, ולאיים עליהן שידווחו לשכנים על מעשיהן אם יסרבו. לאחר שחרור הנשים, המשטרה שולחת מכתבי איום לבעלי הדירה, שברוב המקרים אינם מודעים לפעילות המתרחשת בדירתם, ומאיימת עליהם שיואשמו בסרסרות אם לא יזרקו את הנשים מהדירה.

לא מדובר באנקדוטות אלא בפעילות אכיפה קבועה, שמפקד יחידת הזנות של משטרת שטוקהולם סיפר עליה בהרצאות, ראיונות ובעיקר בספר שכתב, שאפשר לקרוא ציטוטים ממנו כאן והוא המקור הטוב ביותר לנושא.

מס הכנסה: עובדות מין מחויבות לשלם מיסים, אך אינן יכולות להצהיר שהן עובדות בזנות כי זנות אינה נחשבת עבודה [2]. קבוצת נשים העוסקות בזנות הגישה ב-2008 בקשה לתשלום מס, אבל הבקשה נדחתה ביחד עם בקשות דומות אחרות. במקרה נוסף, עובדת מין בשם רוזינייה סמבו שילמה מס הכנסה ומיד לאחר מכן פנתה למשטרה והגישה תלונה נגד המדינה בטענה שזו חיה על רווחיה. התלונה נדחתה.

מס הכנסה תובע במקרים מסוימים נשים שעבדו בזנות על העלמת הכנסה. הוא קובע את דרישת התשלום באופן שרירותי, מאחר שלנשים העוסקות בזנות אין אפשרות להוציא חשבוניות ללקוחות. לנשים אין אפשרות לערער על הדרישה גם אם הסכום גבוה מדי, מפני שאינן יכולות להוכיח שלא הרוויחו כל כך הרבה.

סיוע לנשים בזנות: שירותי הרווחה לא קיבלו תוספת תקציב בעקבות החוק [3]. לעומת זאת, המשטרה קיבלה שבעה מיליון קרונות (כמיליון וחצי דולר נכון ל-1999) כדי לאכוף את החוק, וב-2003 ניתנו לה עוד שלושים מיליון קרונות. המשטרה השתמשה בכסף כדי לקנות מצלמות וידאו, טלפונים סלולריים ומחשבים.

עם זאת, שירותי הרווחה בשבדיה טובים מספיק כדי לסייע לנשים המקומיות גם בלי תוספות תקציביות. בשבדיה יש יחידה מיוחדת של משרד הרווחה עבור נשים בזנות בכל אחת משלוש הערים הגדולות - שטוקהולם, גטבורג ומאלמו. בשאר הערים והמחוזות בשבדיה אין סיוע ייעודי של שירותי הרווחה לנשים העובדות בזנות. היחידות בשלוש הערים הגדולות מציעות עזרה בתשלום חשבונות, ייעוץ משפטי, טיפול פסיכולוגי ונושאים נוספים. כל אחת מהיחידות עובדת באופן שונה: בגטבורג נשארה רק עובדת קבועה אחת בגלל קיצוצים; בשטוקהולם מציעים עזרה רק לנשים שמביעות רצון לצאת מהזנות, ואינם מסייעים למי שאינן רוצות או יכולות להפסיק לעבוד בזנות. 

יחידת הזנות של מאלמו צעירה יותר, מציעה עזרה ללא שיפוטיות ואפילו יזמה חלוקת קונדומים בחינם, מה שגרם לסערה לאומית ולהפסקת היוזמה בטענה שהיא מעודדת זנות. במאלמו מנסים להגיע לעובדות המין לפני שהעבודה שלהן נעשית בעייתית, בניגוד לשטוקהולם, שם הדגישו: "אנחנו לא כאן בשביל נשים שמרגישות טוב. אנחנו כאן בשביל נשים שחוות בעיות עם הזנות". כיום אף אחד משירותי הרווחה אינו מחלק קונדומים לנשים העובדות בזנות.

ענישה: בית המשפט העליון קבע שתשלום על מין אינו עבירה חמורה שמצדיקה מאסר, ובתי המשפט מסתפקים בקנס ללקוחות [4]. בין 2003 ל-2004 נתפסו שלושה שופטים, אחד מהם שופט בית המשפט העליון, משלמים על מין. שלושתם קיבלו קנסות והמשיכו לעבוד בשירות המדינה, אם כי שניים מהם עברו לתפקידים שלא מצריכים מגע עם הציבור. היחידות שמפוטרות בעקבות החוק הן הזונות עצמן: מתלמדת במשטרה פוטרה אחרי שהתגלה שהיא עובדת במקביל כנערת ליווי; אישה אחרת פוטרה מעבודתה בשירותי הרווחה, מאחר שכתבה בעיתון נגד החוק והצהירה שעבדה בחשפנות בעבר. בית המשפט קבע מאוחר יותר שהפיטורים לא היו הוגנים.

[1] ראו גם בספר Criminalising the Purchase of Sex: Lessons from Sweden, מאת Jay Levy, עמודים 203-201.

[2] ראו במחקרה של נעמי לבנקרון, "האם יוכלו כלי האדון להרוס את ביתו? על כוחה של חקיקה ככלי לעיצוב תעשיית המין: הפללת לקוחות בשבדיה כמקרה מבחן", עמודים 124-122.
[3] להרחבה על פעילות הרווחה, ראו אצל Jay Levy, עמודים 174-128.
[4] לבנקרון, עמודים 107, 119-117.